ברכת שנה טובה – מיכל קפלן, עו"ד ומגשרת

אורנה היא בחורה מרשימה, המראה שלה נכון ומוקפד. יש לה אמירה וסיגנון. ובכל זאת משהו בה משדר תשישות. היא מתיישבת בכבדות בכיסא והיא מתקשה למקד בי את מבטה. מספרת לי ביובש כי היא נשואה, בת 56, יש לה 3 ילדים ובגילה כבר הספיקה להיות מנהלת כח אדם בחברה גדולה.

דניאל  מנגד נכנס לחדר לבוש בחליפה מחויטת, הליכה זקופה ומהירה וכולו מעיד על ביטחון עצמי וסמכותיות.

הם עובדים יחד כבר 20 שנה. יש ביניהם יחסי כבוד הדדי ומערכת יחסים עם עליות ומורדות.

הוא לא מבין למה אנחנו פה. אורנה היא מנהלת מצויינת, היא מאד מוערכת על ידי העובדים והוא מאד נהנה לעבוד איתה. בזכותה החברה צמחה ולדעתו יש להם עבודת צוות מעולה.

כל הגישור הזה הוא ביזבוז זמן והוא מעדיף שאורנה תחזור לעבודה במקום להתעסק בשטויות.

מזוית העין, הבחנתי באורנה מתכווצת בכיסאה כעוסה ושותקת.

"מה את רוצה" ? הוא פונה לאורנה. "לא קורה לך שמרב לחץ את צועקת על העובדים שלך? את יודעת שאני מעריך אותך. בגלל קצת צעקות את קמה ועוזבת? ממתי הפכת להיות כזו רגשנית? אז אני מצטער, מתנצל, לא התכוונתי. בואי נחזור לעבודה זו תקופת סוף שנה, יש ביקורות, ספירות מלאי זה לא זמן טוב למריבה הזאת ולהצגה הזאת אורנה".

הרגשתי שדניאל לא מבין שמבחינתה של אורנה קלו כל הקיצים.

פניתי לאורנה בשאלה הפשוטה "מהיכן את רוצה להתחיל את סיפורך"? דניאל גילגל עיניים אך החלטתי להיות הפעם אסרטיבית והסברתי לו בנימוס, שאם הגיע לגישור ואורנה עדיין רוצה לעזוב את מקום עבודתה שייתן לי צ'אנס לנהל את הגישור וממנו אני מבקשת רק להקשיב לאורנה.

"הסיפור שלי הוא שאני תמיד מנסה להיות בסדר, להיות מצטיינת בכל מה שאני עושה. התקדמתי בחברה במהירות, עשיתי תואר שני. העבודה הפכה למרכז חיי, אני פשוט מתישה את עצמי בעבודה, שעות על גבי שעות, לוקחת על עצמי פרויקטים נוספים. אני אוכלת לא מסודר, לרב במהירות ובעצבים, אני מגיעה הביתה סחוטה מעייפות ולא תמיד יש לי כח לילדים. אין לי רגע פנוי לעצמי, כבר שכחתי מה אני אוהבת לעשות ואם בכלל יש לי תחביבים. אני מותשת, נמאס לי ואני לא מוכנה לספוג יותר צעקות ועלבונות בגלל לחץ בעבודה או יום גרוע של אנשים אחרים".

"ומה אהבת לעשות בעבר בזמנך הפנוי?"

דניאל נראה כמי שעומד להתעלף. סימנתי לו ביד להקשיב ואורנה המשיכה.

"אני אוהבת ספורט, מוזיקה, כתיבה, פילוסופיה, ספרות, שירה, אני אוהבת להיות עם עצמי, פשוט לחיות ללא הטירוף הזה והקצב בו אני חיה. נמאס לי. אני מרגישה שאני מחמיצה את חיי. אתה צודק דניאל בעבר התמודדתי יפה עם הצעקות והלחצים שלך. אבל לא עוד. אני מרגישה שהעבודה מתישה אותי. אני מגיעה חולה לעבודה, אני מזניחה את הזוגיות שלי, את חבריי, אני כבר בת  56 אני לא יכולה יותר להמשיך ככה."

"אלו החיים אורנה" עונה לה דניאל. "את חושבת שאני לא מרגיש ככה. אבל ככה זה כשרוצים להצליח. אנחנו כמו רצי המרתון, יש לנו יכולת להתקדם מבלי לראות את היעד הסופי רק בזכות האמונה שלנו שנצליח כי אנחנו צוות מנצח"!

שיקפתי לאורנה את דבריה ולראשונה נראה שדניאל הבין שהפעם אורנה רצינית וזה לא עוד "קיטור".

דניאל נאנח. "עבדנו כל כך קשה בעבר. לא יודע אם אני יכול להשתנות. אני כבר שנים חי על אוטומט. חסמתי את עצמי מלהרגיש ולשאול את עצמי מה אני באמת רוצה."

מאחר ושניהם מיטיבים לכתוב, שלחתי אותם לכתוב כל אחד בנפרד איך היה רוצה לחיות את חייו אם היה באפשרותו.

בפגישה הבאה הגיעו עם דפים עמוסים בכתב יד צפוף.  שוחחנו ארוכות על רצונותיהם.  דניאל הקשיב לאורנה לראשונה בקשב רב. בסיום דבריה הדגיש כי הוא מבין את אורנה והיה רוצה לשמר אותה בחברה לשביעות רצונה.

סוכם כי בפגישה הבאה ננסה לראות כיצד.

כעבור יומיים שניהם מעונינים במפגש.

בפגישה ניכר כי דניאל מתרגש. הגישור גרם לו לחשוב על עצמו ועל דרך הניהול שלו. הוא הגיע למסקנה כי עליו להיות קשוב יותר לעובדים, לשנות גם הוא את אורח חייו.

לאורנה הוא הציע לקדם את אחת העובדות, שתעזור לאורנה בעבודתה על מנת שאורנה תוכל לנהל תקציב מכובד לצורך פתיחת מחלקה העוסקת בפילנתרופיה בחברה.

אורנה נראתה כמי שזכתה בלוטו. הניצוץ חזר לעיניה ומיד היא הציעה כי החברה תערוך ימי ספורט לעובדיה ויום מעשים טובים.

ואיך אני נזכרתי בגישור הזה? קיבלתי שנה טובה מאורנה ודניאל אשר דיווחו לי ששניהם מאושרים ומסופקים יותר.

מאת מיכל זיידמן-קפלן, עו״ד ומגשרת.

ליצירת קשר michalseidman@gmail.com 0523668230