עמי מעוז, נתקל באוסף מאמרים שחידדו עבורו את הבעייתיות שחש סביב ההתמודדות עם מגיפת הקורונה בעיקר כלפי בני הגיל השלישי. בפוסט הבא, מסכם עמי את הנקודות, שראה לנכון, כראויות וחשובות להתייחסותנו.
התייחסות אל נקודות מתוך אסופת מקורות שערך פרופ' ישראל דורון (אוניברסיטת חיפה, המרכז לחקר ולימוד הזיקנה): "יומני קורונה: גיל וגילנות, זיקנה והזדקנות".
מישהו מכם שם לב כיצד הוא עצמו או היא עצמה מוקרבים על מזבח בריאות הציבור? אתם מבינים את זה? פרופסור ידוע (ומבוגר) מדבר על אפשרות הקרבת זקנים למען צעירים במלחמה, שהומצאה על ידי פוליטיקאים כושלים, על מכונות ההנשמה? מישהו כאן שם לב כיצד מקבלי החלטות ומקורביהם בני השבעים ויותר (שר הבריאות לשעבר, נשיא המדינה וראש הממשלה) מתייחסים אל עצמם כבני 50 ומדברים עלינו כעל "הם"? אז זהו, לא שמתם לב. ברור שלא, מי בדיוק מגן על זכויותינו כאן? מי מייצג אותנו? בהעדר נציגות אותנטית של מבוגרות ומבוגרים, איך נופלות החלטות הנוגעות לחיינו הפיזיים, המנטליים והחברתיים.
התרגיל הוא פשוט: ראשית יש לקחת אירוע בריאותי משברי כלל עולמי. נניח קורונה. ואז לצרף אליו צפירת אמת (עולות ויורדות): לפי עיתון הארץ מ-17 במארס היו צפויים בישראל 8,600 מתים. ומהי האמת? בתחילת יוני: 290. ועוד, אפשר להימנע מצעדים חיוניים למשל בדיקות מהימנות ומהירות בפרט בבתי דיור מוגן, ואז למנות את מספר המתים בהם. אכן מתו הרבה בני 80 ומעלה, הגיל הממוצע של המתים הוא 80.7. אז מה זה אומר? שמבוגרים פגיעים יותר למחלות! זה נשמע חדשני? ואם זה כך האם יש להשקיע יותר בהגנה עלינו או פחות? ומי מחליט את זה? מי החליט על הפסקת פעילות בבריכות השחייה בדיור המוגן? או על כל פעילות גופנית? ומי נפגע מכך? המחליטים? לא! נפגעו הדיירות והדיירים. ידוע שבגיל מבוגר החזרה לכושר גופני קשה בהרבה.
מבוגרים ומבוגרות תופסים מקום הולך וגדל בחברה בכלל ובמקומות העבודה בפרט. מתקיים מאבק על מקומות עבודה ועל משאבי בריאות. מתקיים מאבק על חופש המידע ועל האינטרס של מפיצי העמדה. אבל לעיתים נראה שהמאבק הוא במעמד של צד אחד בלבד. זה ברור איזה צד חסר במאבק הזה: אנחנו! המבוגרים והמבוגרות עצמם.
כאשר פרופסור מכובד אך היסטרי קובע: "הנחת העבודה של משרד הבריאות 10 – 20 אלפי מתים כתוצאה מהמגפה, מרביתם אנשים מבוגרים, או מי שסובלים ממחלות רקע קשות, שהיו מתים בלאו הכי". (פרופ' גרוטו) יש לענות לו כך, כמענהו של פרופ' אחר (אסא כשר): "מתחת למשפט האווילי מסתתר משפט מרושע: 'היו מתים בלאו הכי תוך לא הרבה שנים'. זהו שיקול שאסור לרופא ואסור למדינה להעלות על הדעת. אנשים מבוגרים הם בני אדם שכל ההסדרים הרפואיים והאזרחיים חייבים בכבודם ובהגנה על חייהם. אין לאיש רשות לומר כי מכיוון שתוחלת החיים שלהם לא רבת- שנים אפשר לוותר עליהם".
אז בסדר להגדיר זאת כאווילות, כפגם מוסרי ואולי אפילו כהמלצה על עבירה על החוק (למי אכפת כאן מחוק?). אבל יותר בסדר שתקום קבוצה של מבוגרים ומבוגרות שתגיד: לא כאן! אפשרויות פעולה שונות קיימות בפני הקבוצה החברתית שעומדת בסיכון, בעיקר עקב הגישה השלילית אליה (יותר מאשר עקב רמת הפגיעות הפיזית מקורונה): לשבת באין מעשה ולגרד בגב. להתמרמר ולא להבין בדיוק מדוע. ללמוד, להבין נתונים אך לקבל את רוע הגזרה החברתית. ד"ר נחמן שי למשל, מצוטט כחושב אחרת: "הפקרת בני הגיל השלישי במגפת הקורונה מותירה ברירה אחת: החייאת מפלגת גמלאים שתסביר לפוליטיקאים הציניים את הכוח של הציבור הזה". השאלות המתעוררות בעקבות הגישה הזו הן: האם הקמה מחדש של מסגרת פוליטית, מהווה פתרון להגנת האינטרסים של אזרחים מבוגרים? האם הזירה הפוליטית היא הזירה המתאימה לכך? ולכך ניתן להוסיף: מה היא ההיתכנות בכלל של הקמת מפלגה כזו? למקרא השאלה הזו יש להציב תשובה ברורה הנובעת מחיוניות שכבת הגיל שלנו לחברה ויותר מכך מהאינטרס העליון ביותר של כל פרט בחברה: החיים שלו. אכן יש בעינינו חשיבות עליונה בשמירת איכות החיים על פי דרכנו. ולפי דבריהם (האוויליים) של הפרופסורים לס, גרוטו ואחרים, זוהי גם שמירה על עצם החיים עבורנו.
הבה נשתמש בימי הקורונה כמנוף לפיתוח האינטרס שלנו, אנחנו המבוגרים שנשמעים ככוח חברתי משפיע.
