האם הגענו לגיל שבו המוח שלנו קצת התעייף כדברי העיתונאי ניסן שור?
האם אתם משתיכים לקהל המרבה ללכת לתיאטרון, שומע מוסיקה ומקשיב להרצאות בנושאים שונים, ואתם גם בני בני הגיל השלישי? ובכן, לפניכם מבחר ציטוטים מתוך תמונה המתארת אתכם: "היוצר המהולל עודנו על הבמה… מישהי בקהל שולפת סוכריה נגד כאב גרון מהתיק, פותחת את העטיפה המרשרשת, מוצצת את הסוכריה, מוּץ מוּץ מוּץ; מישהו נרדם ונוחר, חֶר חֶר חֶר; מישהו נאבק עם הטלפון הסלולרי הישן שלו, שמשמיע צפצופים מונוטוניים מעצבנים, ציף ציף ציף; מישהי צועקת לעבר הבמה – ״סליחה, אתה יכול לדבר בקול רם יותר בבקשה? אני לא שומעת״…
"האירוע מסתיים. מקלות הליכה נשלפים … הם עושים את דרכם אל היציאה. לאט לאט. הם לא ממהרים לשום מקום. יש להם את כל הזמן שבעולם. אולי יאכלו שטרודל תפוחים מיט שלאגזנה או מנה פלאפל במזנון הסמוך".
…"הם מגיעים לכל ימי העיון… לא משנה מה הנושא… אל דאגה, הם יהיו שם…
מוצא חן בעיניכם? האם זו תמונה המשקפת התיחסות של ציבור גדול בארץ?
לא מעט תגובות זועמות הגיעו למדור מכתבים למערכת של עיתון "הארץ" בעקבות כתבתו של ניסן שור "השטח האפור" לפני כשבועיים ( 11.1.19 גלריה שישי). התיאורים המופיעים כאן הם ציטוטים מתוך הכתבה. ניסן שור מתאר המוני "זקנים, קשישים ופנסיונרים" הממלאים את מופעי התרבות למיניהם ומהווים תשתית איתנה של התרבות הישראלית ואומר, כי זה טוב לכלכלה אך שואל האם זה טוב לאמנות. שור מציין כי אין פה טענה גילנית, אבל המאמר כולו רצוף ביטויים מתנשאים ולגלגניים על קבוצת הגיל השלישי. התרבות, לדעתו, צריכה להיות משהו מתפתח, חי ובועט, ובכך הוא בוודאי צודק, אבל התמונה המתארת את בני הגיל השלישי, הצורכים חלק גדול ממופעי התרבות, מהווה לדעתו סוג של מעצור להתפתחותה – גישה מקוממת ושגוייה.
האם ידוע לניסן שור כמה מבני הגיל השלישי אותם הוא מתאר, נפלטו ממקומות עבודתם בעל כורחם, משהגיעו לגיל הפנסיה, כשכוחם עדיין במתניהם, והם רוצים ויכולים לתרום עוד רבות לחברה? כמה מהם עובדים ותורמים בכל מיני גופים בהתנדבות? כמה מהם נאבקים להמשיך לעבוד ולו מפני שהם רוצים להישאר בעניינים ולהרגיש שהם רצויים ומביאים תועלת והם כולם מלאי מרץ, מתפקדים כמו שצריך ו.. כן, גם צורכים תרבות, כי סוף סוף יש להם יותר זמן גם למען עצמם. אגב, חשוב להדגיש, מרצים לא מעטים חוזרים ומדגישים כי קהל הגיל השלישי הוא אחד הקהלים הטובים ביותר ומתגלה בדרך כלל כבעל עניין, צמא דעת, מוביל ותורם רבות לשיח המתפתח תוך כדי ובעקבות ההרצאות, ביודעו שהבאים אחריו יוסיפו עוד ועוד חוליות והשלשלת רק הולכת ומתארכת.
ומה עם החינוך? כולנו יודעים עד כמה קשה למגר את תופעת הגילנות בחברה. מה מאמר כמו של העיתונאי ניסן שור, שאולי מטרתו חשובה, אבל הדרך בה נכתב היא נפסדת, מה מאמר כזה מלמד אנשים צעירים שדעתם עדיין אינה מגובשת והם קוראים, שקשישים הם סוג של בטלנים, טרחניים, משועממים, שמשמיעים כל מיני קולות נחירה?
כמה חבל!
