יום אחד הגיעה אליי בחורה בשם אורית, בשנות ה – 30 לחייה, נאה, נשואה ואם לילדה קטנה.
הייתה לה עברית טובה ורהוטה וניכר היה כי מדובר בבחורה אינטליגנטית.
"אני אובדת עצות ומיואשת" היא אמרה לי. "זה נכון שאמא שלי היתה תקופה ארוכה חד הורית, עבדה קשה ופירנסה אותי ואת אחי, אך למרבה הצער אנחנו לא מסתדרות ולא מדברות כבר כמה שנים באופן רציף וכשמדברות תמיד רבות.קולגה בעבודה במכון וייצמן, שם אני עוסקת במחקר, סיפר לי על גישור משפחתי ואני מוכנה לתת לזה צ'אנס".
"אז מה את אומרת יש סיכוי?"
"תמיד יש סיכוי" עניתי "אבל זה לא שמתיישבים כאן אצלי במשרד על הכיסא מרגישים זרמים חשמליים נעימים זורמים מן הכיסא, כאילו יושבים על כורסת עיסוי משובחת, ובהדרגה מסתלקת מגופך הנוקשות, העקשנות, הכעס, הפקפוק והכל חוזר להיות נעים ונחמד לשני הצדדים."
"אני אתקשר לאימך ואציע לה להגיע לגישור אך שתיכן תצטרכנה לרצות, לחלום, להאמין, להתגמש ולהתחייב להגיע לפגישות".
התקשרתי לאם אשר הופתעה ושמחה מאד.
הגיעו השתיים לפגישה כעבור יומיים, לאחר שלא התראו זמן ממושך. שתיהן התלבשו יפה ומוקפד, ניכר עליהן שלא ידעו למה לצפות והיו מתוחות מאד.
האם ביקשה להתחיל ופרסה בפני ביתה את כל הכאב שחוותה במהלך השנים. "אני מבינה שיהיה קשה לשקם את הקשר בנינו שכן הוא היה קשה עוד מילדות. אך כעת, את מענישה אותי בכך שאת גוזלת ממני את הנכדה שלי! לא רבתי איתה ולמעשה היא מתחילה את חייה כאשר היא שומעת דברים לא טובים עלי. הנכדה שלי, שאני מתגנבת כמו איזו פושעת בבקרים, תולשת עלים כדי לראות אותה משחקת עם חברים בגן, דמעות בעיני וגעגועים אליה. את שהפכת לדתייה, אינך פועלת לפי ההלכה, הרי כתוב חייב אדם ליתן לבניו ובנותיו הקטנים שיכבדו את הסבא והסבתא ויתנו להם כבוד" אמרה בעודה מתייפחת.
ומשהו קטן נוסף "לנכדה שלי לא עשיתי שום דבר רע מעולם!"
אורית, אשר ישבה כל אותה עת מאובנת בכיסא אמרה "נכון, יש לנו מערכת יחסים סבוכה וקשה. מאז שהתגרשת מאבא אני כועסת עליך שעשית כל שביכולתך למנוע ממני לראותו אבל לא בשל כך אני מונעת מדפני להגיע אליך. אני משתדלת לחנך את דפני, שהינה בעלת אופי עקשן ולוחמני ואת מתערבת בחינוך שלי ושל בעלי. לא רק זאת, הגדלת לעשות ואף רבת עם בעלי והערת לו על הדרך שמחנך את נכדתך אך שכחת כי מדובר בביתו! "
"איני מוכנה להביא את ביתי אליך ותעשי איתה את כל הדברים שאני לא מרשה לה לעשות, רק כדי להתחבב עליה, ולאמר לה כי סבתא יותר טובה מאמא כי אצל סבתא מותר הכל!"
שמעתי את שתיהן והיה לי ברור כי אורית מנסה לגדל את ביתה כמיטב הבנתה ואילו התנהגות אמה לוקה בפינוק יתר ובמתן לגיטימציה לקו הלוחמני של נכדתה. אורית ובעלה עובדים קשה ואין להם עזרה בגידולה של דפני. אין ספק ששני הצדדים זקוקים לקשר ומבינים את חשיבותו אך הדברים אינם מסתדרים.
לא היה לי ספק כי במקרה הנוכחי אם אנסה לגרום לאם ולבת לראות כל אחת את הצד של רעותה הדבר יגרום להקצנת הדעות שלהן.
לאור ניסיוני בגישורים, בני אדם משנים את דעתם, רק אם נמסר להם מידע שעולה בקנה אחד עם השקפתם המקורית וכדי לשכנעם היה עלי למצוא בסיס משותף.
נזכרתי בגישור אחר בו רבו בני זוג האם לחסן את ילדם או לאו. אני זוכרת שהוויכוח ביניהם השפיע על הזוגיות וכל אחד מהם הביאו אין ספור מאמרים לצדד בעמדתם וכמובן שהדבר גרם להקצנת דעותיהם. לבסוף גם אותם הבאתי לכדי בסיס משותף שכן שניהם התייחסו לבריאות ילדם. ההתמקדות במה שהיה משותף להם, במקום לעניין שלא הסכימו היא שאפשרה את השינוי.
התברר, כי ההדגשה כי החיסונים מגנים על הילדים ממחלות מסוכנות, השפיעה על האם יותר מהניסיון להפיג פחדיה אודות תופעות הלוואי של החיסון.
הבסיס המשותף כאן היה ללא ספק הנכדה, דפני. שוחחנו על המשמעות של הזכות האנושית הטבעית לסבתאות, שוחחנו על זכותו של הורה לחנך ילדיו כראות עיניו, וכמובן המשותף לשתיהן היה, שלומה הנפשי והגופני של דפני, שהיווה ללא ספק הגורם המאחד לגישור זה.
עדיין שתיהן מגיעות לעיתים רחוקות לחדר הגישור כאשר מרגישות שאינן מסתדרות, אך לדברי אורית, על אף שקשה לה עדיין להסתדר עם אמה היא מכירה בחשיבות הרבה שיש לקשר בין דפני לסבתה. קשר חם אוהב ואכפתי, ואף הסבתא קיבלה משמעות, סיפוק, תחושת גאווה ושמחה מהקשר.
יודגש כי אני סבורה כי לסבים והסבתות יש זכות עמידה לדרוש לפגוש את נכדיהם, אך לא מעבר לכך. אני לא חושבת שיש לתת עדיפות על פני ההורים ואין להקריב את טובת הנכדים על מזבח האינטרס הרגשי של המסוכסכים.
במקרה זה, תהליך הגישור הוליך למתווה משותף בכל הנוגע לתדירות ואופי המפגשים בין הסבתא לנכדתה דבר שבסופו הוביל לשיפור הקשר בין האם לביתה.
גישורים מהסוג הזה נותנים לי סיפוק רב ומזכירים לי שוב כמה אני מאמינה בתחום הגישור.
מאת מיכל זיידמן-קפלן, עו״ד ומגשרת.
ליצירת קשר michalseidman@gmail.com 0523668230
