״אני לא מתנדב!״ הוא פוסק באסרטיביות ״מצדי שישלמו לי 30 שקל לשעה, אבל אני לא מוכן לעבוד ללא תגמול״
הוא בן 86, חריף, דעתן, סופר חכם ומלומד.
אנחנו נפגשים לשיחות פילוסופיות על החיים, המשמעות שלהם, קצת מסכמים אותם, אוספים את מה שהתפזר במרוצת השנים..
הפגישות איתו כל כך חריפות ומאתגרות ואני אוהבת את זה!
הוא באמת פנומן. יש לו ידע עצום בתחומים מרתקים מהחיים והוא איש שיח מעניין ומסקרן.
אבל! בחוויה שלו הוא כלום, או כמעט כלום.
אין לו משמעות או ייעוד, כל הידע שיש לו איננו בא לידי ביטוי בשום מקום בעולם הזה, אין לו קבוצה קבועה שבה הוא יכול להביא את כל הקסם הזה… הוא די בודד.
כבר דיברנו אין ספור על שוק העבודה הצעיר, הדינמי, המתחדש ועל תרבות העבודה שקורית היום בשוק.
האנשים המבוגרים שעבדו בסביבת עבודה 50 שנה רצוף, בנאמנות מוחלטת וחשיבה עיקבית, קצת מתבלבלים בקצב המהיר שמתרחש היום. עם זאת, הצורך להשאר רלוונטי נמצא כל הזמן והצורך לתרום את ידיעותך לא נגמר כי אינך בן 20 והקודים שלך קצת מיושנים…
״אני אלוף בהסטוריה, בגאוגרפיה.אין דבר שאני לא יכול ללמד בתחום הזה״.
אני שמחה שהדימוי שלו טוב והוא מעריך את יכולותיו.
אני מפנטזת לעצמי אותו, עומד במלוא הדרו וכבודו וחוכמתו מול קבוצת ילדים מובחרת שמקשיבה לו באהבה, צמאה לידע שלו. הם לומדים לכבד את השמיעה המוגבלת שלו, את ההומור השנון ובדיחות שרק הוא מבין, את האיטיות שלו כשהוא נכנס לכיתה, הם מכינים לו את הכסא שלו , למרות שהוא לא יושב עליו במהלך כל השיעור, כי הוא כל כך משולהב ונרגש ומלא בהערכה עצמית, הם אוהבים אותו כי הוא- הוא.
אני רואה אותו פורח שם, כל כך משמעותי בעיני עצמו ואחרים.
אני רואה אותו קם בבוקר עם תיק צד כזה, של פעם, מחייך לעצמו במראה ויודע שיש לו עוד מה לתת בעולם הזה.
ואני יודעת שיש מקומות שיודעים להעריך ולכבד את הזיקנה הזו, את הקושי שבה, את היופי שבה ואת הצורך להיות ולהרגיש חי ולא רק בחיים….
אני בהחלט מבינה, את הרצון של לא להתנדב.
זו לא רק הרגשה של נתינה, זו גם הרגשה של ניצול.
כי יש מקומות שמנצלים את הנותנים.