המדינה ואני בגיל השלישי

המדינה חוגגת שבעים ואחת ועדיין אנחנו מתייחסים אליה כעל מדינה צעירה, שנמצאת בתחילת דרכה .

כולנו חוגגים כל הצלחה חדשה כאילו היה זה תינוק שהתחיל ללכת זה עתה: חברה נמכרה ב 300 מיליון דולר, איזה כבוד! ואם עברה את המיליארד, כמעט יוצאים לרקוד בכיכר רבין ליד הבריכה. כל המצאה וכל נובל או מועמדות לאוסקר מקבלת כותרות ראשיות ופותחות את כל מהדורות החדשות ברדיו ובטלוויזיה.

אבל (כן, אבל), אנחנו, אלה שחוגגים את יום ההולדת ה 71, ואפילו צעירים יותר, אלינו מתייחסים כאל המבוגרים, אלה שכבר עשו את שלהם. ההישגים של בני ה 70 + לא פותחים את מהדורות החדשות, מקסימום מקבלים איזה אזכור בעמוד 8 (בפינה השמאלית התחתונה), או שבתכנית "הצינור" מתייחסים אליהם כאל קרויוז.

נכון, אנחנו כבר בני 70 + אבל כדאי להסתכל על ההישגים שלנו בדיוק כמו על הישגי המדינה, וכמו המדינה עוד יש לנו הרבה לתרום, ליצור לבנות. אנחנו עוד מציבים  מטרות חדשות ומסמנים  יעדים "לכבוש אותם".

אולי קצת לאט יותר, בנחת, לא בריצה, כבר למדנו וזה הניסיון שלנו וזו הדרך שלנו להצליח.

דידי מנוסי כתב שיר נפלא  לגבעטרון כאשר המדינה הגיע לגיל השלישי 60,  ומילותיו מתאימות גם לנו בגיל 60, או 70

יום גדול עומד בפתח, 
יום צעיר וחדשני. 
מגהץ הוא את קמטיה 
ומוחק שנים. 

היא גם סבתא וגם אמא, 
גם נכדה וגם נינה. 
בקיצור, היא מתחדשת 
כמו עונות שנה. 

שם ידה המיובלת 
וקשה כגזע עץ, 
עדינה ומלטפת 
ברכות אין קץ. 

אך בשאר המובנים – 
היא בת שש עשרה בקושי, 
או בת שש שנים. 

מדינה יקרה, מברכים אותך כמו את אזרחיה הוותיקים שתמשיכו  תמיד לצפות לעתיד,  להתחדש, וללטף  ביד עדינה את הדורות הבאים.

חג עצמאות שמח